א. באופן כללי, לפני שנבנה המקדש בירושלים, בני ישראל עבדו את עבודת הקרבנות במשכן אשר היה, על פי הסדר: בגלגל, בשילה, בנוב ובגבעון. הגלגל, נוב וגבעון נחשבו 'במת ציבור' או 'במה גדולה', שזהו מעמד מיוחד של משכן זמני, השונה ממשכן שילה ובוודאי מן המקדש בירושלים.

משכן שילה מתואר במשנה: "ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים מלמטן והיריעות מלמעלן" (זבחים קיב,ב). על נוב וגבעון אומרת המשנה באופן סתמי: "באו לנוב וגבעון..." ללא פירוט על המבנה. אולם בכתוב אנחנו מוצאים שבגבעון היה אוהל מועד שעשה משה: "ומשכן ה' אשר עשה משה במדבר ומזבח העולה בעת ההיא בבמה בגבעון" (דברי הימים א כא,כט, וכן בדבה"ב א,ג).

כך גם דברי חז"ל בכמה מקומות, לדוגמא בסדר עולם רבה (פי"ג): "הביאו את אהל מועד לנוב". ובהמשך (פי"ד): "אהל מועד שעשה משה במדבר, ומזבח הנחושת שעשה בצלאל... היו בבמה בגבעון".

המפרשים נחלקו האם המשכן בנוב ובגבעון היו בנויים כמשכן במדבר או כמשכן בשילה. כמה ראשונים (תוספות ישנים; רמב"ן; אברבנאל) כתבו בפשטות שהמשכן בנוב ובגבעון היה משכן זמני כאהל מועד שבמדבר, ללא אבנים כלל, וזו לשון האברבנאל: "נוב וגבעון לא היו בהם לא כתלים ולא גג, כי אם קרשי המשכן והיריעות עליהם כמו שהיו במדבר, ולכן לא נקראו בתים". לעומת זאת רש"י בפסחים (לח,ב ד"ה זאת אומרת) כתב: "באו להן לנוב, ולא היה שם משכן אלא בית של אבנים היה".

הרמב"ם בפירוש המשנה (זבחים יז,ד) כותב: "כאשר חרב מקדש שילה בעוונות אבותינו, הקימו אהל מועד שנעשה במדבר בנוב, ואחר כך הזידו על נוב ואז הקימוהו בגבעון", משמע כדברי האברבנאל. אך בתחילת הלכות בית הבחירה (א,ב) הוא כותב: "וכשמת עלי חרב ובאו לנוב ובנו שם מקדש, וכשמת שמואל חרב, ובאו לגבעון ובנו שם מקדש", ויש שהבינו בדעתו כדעת רש"י, אך יש שפירשו שהכוונה לשם הכללי של מקדש, ולאו דווקא שבנו בית אבנים. מכל מקום כל ימי נוב וגבעון 57 שנים (רמב"ם, שם), מתוכן 11 שנה בנוב (או 13 לעל פי גרסה אחרת).

המזבח שהיה בנוי בנוב ובגבעון נחשב כ'במה גדולה' שהוא בעל מעמד ממוצע בין 'במה קטנה' לבין המזבח שבמשכן בשילה ובירושלים: "במה גדולה זה מזבח של משה בעודו בנוב וגבעון. במה קטנה – מזבח של יחיד שכל יחיד ויחיד עושה במה לעצמו" (רש"י מגילה ט,ב, ועוד מקומות). התוספתא קובעת: "אי זו היא במה גדולה... אהל מועד נטוי כדרכו, אין הארון נטוי שם". אחת ההשלכות הגדולות הנובעות מהדבר היא היתר הבמות הנוהג כל זמן שהארון לא במקומו (זבחים קיט,ב וירושלמי מגילה פ"א הי"ב).

הפרשנים נחלקו בשאלה מה היה מעמדן של נוב וגבעון לגבי העלייה לרגל. יש אומרים שמקומות אלו לא נחשבו כ"מקום אשר יבחר ה'" וממילא משמע שלא נהגה בהם חובת העלייה לרגל, מאידך ממקורות אחרים נראה שהייתה עליה לרגל בימי נוב וגבעון. גם לגבי אכילת קדשים יש סוברים כי נהגו בהם כדרך שנהגו בשילה – 'בכל הרואה'. ויש אומרים שהיה מותר לאכול בכל גבול ישראל. כך גם באשר לאכילת מעשר שני (ויש סוברים שמעשר שני לא נאכל כלל בתקופה זו) והבאת ביכורים (גם בזה יש סוברים שלא נהגה מצוה זו בתקופת נוב וגבעון. ראה בהרחבה במערכה הנ"ל).

ב. נוב נמנית על ערי בנימין (נחמיה יא,לב), וכך משמע מדברי הגמרא בזבחים (קיח,ב), שהשראת השכינה בנוב היתה בחלקו של בנימין. הנביא ישעיהו מתאר את מסעו של סנחריב לירושלים, והתחנה האחרונה בו היא (י,לב): "עוד היום בנוב לעמוד, ינופף ידו הר בת ציון גבעת ירושלים". מכאן שנוב צפונית לירושלים וסמוכה לה מאד, והעומד בה צופה על ירושלים. קיימות השערות אחדות על מקומה המדויק, ויש המשערים כי הייתה באזור קבר שמואל הנביא 'נבי סמואל' (ראה 'דעת מקרא' לשמואל-א כא,א).

גבעון אף היא מערי בנימין (יהושע יח,כה), ולאחר מכן הפכה לעיר כהנים (שם כא,יז). האתר מזוהה עם הכפר הערבי "אל ג'יב", בסמוך לגבעת זאב, ובו נמצאו כתובות מתקופת דוד ושלמה ובהן השם "גבעון". נמצאה שם גם בריכת מים גדולה מאותה תקופה, ואפשר שהיא "ברכת גבעון" (שמואל-ב ב,יג).

ג. אמנם בנוב וגבעון לא היה ארון העדות, מפני שבאותו הזמן הוא היה בקרית יערים ובעיר דוד (בשמואל א, ז,א; שמואל ב פרק ו), ורק עם הקמת המקדש הוא הוכנס לקודש הקדשים. עם זאת מפורש בתוספתא ביומא (ב,יא) שבנוב ובגבעון הייתה פרוכת המבדילה בין הקודש ובין קודש הקדשים, משמע שבנו את המקום כצורתו, רק שהארון לא היה בקודש הקדשים.

[להרחבה, ראה 'שערי היכל' זבחים, מערכה שה].