במסכת סנהדרין (יז,א) נאמר: "אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן". אולם הרמב"ם (הלכות סנהדרין ב,ו) פסק: "וצריך להשתדל ולבדוק ולחפש שיהיו כולן בעלי שיבה בעלי קומה, בעלי מראה, נבוני לחש, ושידעו ברוב הלשונות כדי שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן". מלשון הרמב"ם הסיקו המפרשים שני דברים: א. אין חובה שיהיו בסנהדרין דיינים שיודעים את רוב הלשונות, אלא רק צריך להשתדל ולחפש דיינים כאלה, ואם לא נמצאו – אין הדבר מעכב. ב. אין צורך שידעו את כל שבעים הלשונות, אלא די שידעו "ברוב הלשונות". הכסף משנה מסביר שהרמב"ם מסתפק בידיעת "רוב הלשונות", משום שנדיר מאד למצוא אדם שיודע שבעים לשון. נמצא שלכתחילה רצוי שכמה שיותר דיינים ידעו שבעים לשון, או לכל הפחות הרבה לשונות, אך אם אין הדבר אפשרי – אין זה מעכב. כמו כן, ברור שמוטב למנות דיינים גדולי תורה, אף שאינם יודעים שפות, מאשר למנות דיינים שיודעים שפות רבות, אך ידיעתם בתורה פחותה.