ישנה מחלוקת תנאים במסכת חולין (טז,ב-יז,א) אם בני ישראל במדבר שחטו או נחרו (נחירה כאן במשמעות הריגה בכל דרך שהיא).

לדעת ר' ישמעאל, במדבר כלל לא הותר בשר תאווה, כלומר לא הותרה אכילת בשר חולין. הותרה רק אכילת בשר קדשים, ולכן מי שרצה לאכול בשר היה צריך להקריב שלמים במשכן, ולאכלם בטהרה כדין בשר קדשים. לשיטתו, כמובן שזה היה נעשה רק בשחיטה כשרה.

לדעת ר' עקיבא היה מותר לאכול בשר תאווה במדבר, וזה הותר אף בלא שחיטה כשרה. רק מי שרצה להקריב שלמים היה צריך לשוחטו כראוי.

נמצא אם כן, שלדעת ר' ישמעאל שחטו רק קדשים במדבר, ולדעת ר' עקיבא שחטו קדשים ונחרו חולין.

הרמב"ם בהלכות שחיטה (ד,יז) פוסק כר' עקיבא: "כשהיו ישראל במדבר לא נצטוו בשחיטת החולין, אלא היו נוחרין או שוחטין ואוכלין כשאר האומות, ונצטוו במדבר שכל הרוצה לשחוט לא ישחוט אלא שלמים, שנאמר 'איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור וגו' ואל פתח אהל מועד וגו' למען אשר יביאו וגו' וזבחו זבחי שלמים לה' וגו', אבל הרוצה לנחור ולאכול במדבר היה נוחר".