באופן עקרוני, הצבת מצלמות במקדש, כדי לשדר לציבור הרחב את עבודת הכהנים, נראית כדבר לא ראוי ולא נכון מהותית מבחינת קדושת המקום ומוראו. המקדש הוא מקום שאליו בא האדם לאחר טהרה ולאחר הכנה, והוא מקום של התעלות רוחנית. אין זה מתאים, שאדם ישב בביתו ובתוך כל מאורעות החיים יציץ לרגע במקום המקדש ובעבודת הכהנים. דבר זה עלול לפגוע ולפגום במהותו של המקום.

אחת המטרות של ייחוד מקום לפגישה עם הקודש, עם ההדר, עם שירת הלויים והשראת השכינה - הייתה ליצור אצל האדם התפעלות, התרגשות, ובעיקר רגשי יראה נעלים, יראה של כבוד, ושל ריחוק הנובע מהכרת גודל המושא המבוקש. וכמו שכותב הרמב"ם במורה נבוכים: "שכּל הכוונה במקדש שתיווצר היפעלות בלב הפונה אליו ושיפחד ויירא, כמו שאמר: ומקדשי תיראו. וכל דבר שמעריצים אותו, כאשר המגע עמו מתמשך - פוחת (הרושם) שלו בנפש ומתמעטת ההיפעלות שהיתה נוצרת ב(אדם). החכמים ז"ל הסבו את תשׂומת-הלב לעניין זה ואמרו שלא רצוי להיכנס למקדש בכל עת והסמיכו זאת על דברו הֹקַר רגלך מבית רעך פן ישֹבעך ושֹנאך... כל זה גורם לריחוק מהמקדש ושלא יתדפקו על שעריו בכל עת. יודע אתה את לשונם: אין אדם נכנס לעזרה לעבודה, אפילו טהור, עד שהוא טובל. במעשׂים אלה תתמיד הַיִּרְאָה ותיווצר ההיפעלות המביאה לשפלות-הברך המבוקשת" (מו"נ ג,מז), וכדברי הרמב"ם בהגדרת מצוות מורא מקדש: "שצונו לירא מן הבית הזה... מאד מאד עד שנשים בנפשנו משא הפחד והיראה" (ספר המצוות עשה כא). הווי אומר; הכניסה והשהייה במקום המקדש נועדה, בין השאר, על מנת ליצור חוויה נשגבה ונוראת-הוד על האדם שתשפיע ותקרין על ימי החולין, שיבואו לאחר ימות ההתעלות של העלייה לרגל, ולכן לא מתאים להופכה לדבר שבהרגל ושבשגרה.

ישנן כמה מובאות בחז"ל שתומכות ברעיון זה, אציין אותן רק בראשי פרקים:

1. הגמרא בזבחים נט,ב, מבלי להיכנס לפרטי הסוגיה, אומרת לגבי גובה המזבח במשכן, שלא ייתכן שהוא היה גבוה יותר מגובה הקלעים: "אפשר, כהן עומד ע"ג המזבח ועבודה בידו וכל העם רואין אותו מבחוץ?", וכעין זה דעת ר' אליעזר (בזבחים קז,א, ועוד מקומות) האומר שבנו קלעים במקדש לצניעות.

2. בעיה נוספת היא מדין מורא מקדש. וכמו שכותב הרמב"ם: "מצות עשה ליראה מן המקדש, שנאמר ומקדשי תיראו, ולא מן המקדש אתה ירא אלא ממי שצוה על יראתו... לא יקל אדם את ראשו כנגד שער מזרחי של עזרה... והוא שיהיה רואה את המקדש..." (רמב"ם הלכות בית הבחירה פרק ז). צריך להעמיק בזה, אבל הרוח הכללית היא של התנהגות מכובדת במקדש ואף בסביבתו. אין זה מן הראוי שכל אחד יוכל לצפות במקדש, כדרך שצופים באתרי תיירות. המקדש הוא מקום השראת השכינה, וככזה, יש לזכך את האדם לפני בואו אל המקדש ולא להוריד את המקדש אל האדם.

3. בנוסף, ישנה הסתייגות מראיית כלי הקודש וההיכל ובפרט הארון וקודש הקדשים, והדברים נידנו בהרחבה בספר שערי היכל על יומא במערכה קלא (על פי הגמרא ביומא נד,א). ומסקנת הדברים, שראיית הארון והכלים, הותרה רק בזמן הרגל ואין לה מקום בשאר ימות השנה.

4. בנוסף לכך, הגמרא בפסחים (כו,א) דנה לגבי איסור מעילה במראֶה. הסוגיה שם קשה והדבר נידון בשערי היכל לפסחים מערכה כ. גם זו נקודה שצריך לתת עליה את הדעת במכלול השיקולים.

כללו של דבר, נראה, לכל הפחות מרוח הדברים, שהדבר אינו פשוט. אבל יש עוד לדון בדבר, ולהציג את הדברים לפני הפוסקים ומורי ההלכה, מתוך התחשבות ונתינת הדעת לשינוי בהלכי הרוח של הציבור.